אני אוהב לצפות בתוכניות טלוויזיה שבהן אנשים מביאים כל מיני מומחים כדי שיתנו חוות דעת על כל מיני פרטי רכוש שלהם. מישהו מביא איזה חפץ, שהערך שלו לא ידוע ולפעמים הוא חושב שהחפץ הזה שווה ממש מעט או לא שווה כלום. אולי זה משהו שעבר במשפחה מדור לדור או נקנה בשוק הפשפשים. והם עושים הערכה מקצועית של החפץ ומספרים לבעלים מה הם גילו. לרוב, הבעלים מופתע ממש מהמידע ואפילו מתפעל מהערך הרב של החפץ שברשותו. לפעמים הם ממש מתרגשים עד דמעות – וזה מרגש גם אותי.

דרך שנים־עשר הצעדים של אס.איי.איי הבאתי את החפץ המאובק, המקומט והחבוט – את חיי – להערכתו המקצועית של השמאי העליון: אלוהים. הרגשתי שחיי הם חסרי ערך ורציתי פשוט למחוק אותם. ואלוהים לקח אותם וסיפר לי על מוצא חיי וערכם האמיתי. גילוי זה ממש הפעים אותי. נדהמתי עוד יותר מהערך האמיתי שנקבע לחיי: אלוהים קבע שחיי הם יקרים ובעלי ערך אינסופי.

אני גם רואה את הערך העצמי שלי בעיניי האחים והאחיות שלי באס.איי.איי. החדווה שלהם בכך שהם פוגשים אותי מפעימה אותי בכל פעם מחדש. כשהם מאזינים בקשב רב למה שאני משתפת, אני מרגישה ענווה הנובעת מהתפעלות. יש לי ערך. זוהי הזרימה הקוסמית במיטבה.