"אתה נמצא בדיוק איפה שאתה צריך להיות" – הייתה אמירה ששמעתי רבות בחברותא. אנשים אלו פשוט בבירור לא הבינו אותי, אם הם חשבו שבמשפט הזה הם עוזרים לי באיזושהי דרך. זה כאב. מאד. רציתי להיות במקום אחר. הדרך שבה הגעתי למקום הזה – שימושים, לא עבדה בשבילי יותר, והייתי כל־כך אומלל, והם פשוט לא הבינו אותי. אבל, אחרי שהם אמרו שיש להם פתרון בשבילי, פתרון שיעבוד, המשכתי לבוא – והמשכתי לרצות להיות בכל מקום אחר, רק לא שם. עדיין עשיתי את הדברים בדרך שלי – ולכן זה נורא כאב לי. מאד. לא התלהבתי מצעד שלישי – אבל הייתי אומלל. ידעתי שאני לא מסוגל להחזיק את המפוכחות בכוחות עצמי – ולכן, החלטתי לנסות את הכניעה.

בלי כל הייאוש והאומללות, מעולם לא הייתי נשאר כדי לצפות בכל הניסים שהגיעו עם ההימנעות וללכת בדרך חיים רוחנית. למדתי שכאשר הכאב הופך לבלתי נסבל (ואולי אז במיוחד) – אני מגיע לרמת כניעה חדשה, לרמה חדשה של גדילה – רמה שבה אני בדיוק צריך להיות. כשאני נשאר רק עם עצמי ומסתמך על עצמי בלבד – אני מייצר טירוף – אבל אם אני עושה רק את החלק הקטן שלי בהתאם להצעות של התכנית, ונותן לכוח העליון לעשות את כל היתר – הכוח העליון שלי לוקח את כל הטירוף הזה ומייצר ממנו ניסים.