"המסורת השביעית מבטיחה שכל קבוצת אס.איי.איי תישא באחריות מלאה על הצרכים וההוצאות שלה. בתור מכורים היינו זריזים מאוד להעביר אחריות, לאפשר לאחרים לדאוג לנו, לנקות את הבלגן שהותרנו ולדאוג עבורנו לכל צרכי החיים."

מכורים למין אנונימיים, עמוד 87.

כשהייתי משתמש, נמנעתי מהאחריות למי שאני ולמה שאני. והחונך שלי לימד אותי שאני האחראי הבלעדי על ההחלמה שלי. כתוצאה מכך, היה עליי להתחיל לגדול, אם הייתי מעוניין לזכות בחופש שהתוכנית מציעה. החלמה זה תהליך מאתגר. הרבה יותר קל לרצות שאחרים ידאגו לי. אך ככה אני עושה לעצמי שירות רע, כיוון שהגדילה הרוחנית שלי מתחילה ברגע שאני הוא זה שלוקח את האחריות על חיי ועל ההחלמה שלי. איני חשוך תקווה ואני שואב סיפוק גדול מהידיעה שאני יכול לנקוט פעולה כלשהי, על־מנת לעזור לעצמי להשתנות. לקיחת האחריות עוזרת לי להיות את מי שתמיד הייתי, אבל מעולם לא אפשרתי לעצמי להיות.

איני מצפה מאיש לעשות משהו עבורי שאני מסוגל וצריך לעשות עבור עצמי. זה כולל את קבוצות אס.איי.איי אליהן אני מגיע. אנחנו משלמים שכירות, מספקים מרחב בטוח עבור כל המכורים למין וגם עורכים פגישות עסקים (מצפון). אנו עושים את כל זה ביחד וככל שהקבוצה מצליחה יותר, כך יותר מכורים למין מצליחים לשמור על ההחלמה. אני זקוק לקבוצה כדי להצליח, כך שלכל מכור למין תהיה אפשרות לשרוד ולהחלים.

האם אני אחראי רק למפוכחותי האישי או גם לטובתה של קבוצת הבית שלי?