בתחילת דרכי באס.איי.איי ניסיתי לעבוד את הצעד הראשון באמצעות חשיבה. ראיתי את העדויות לחוסר האונים ולחוסר הניהול שלי, וחשבתי שהכרה בכך תספיק. אבל לא הצלחתי להישאר נקיה. ואז, חברה ותיקה הסבירה לי שהמשמעות של הודאה נמצאת הרבה מעבר לחשיבה. משמעותה היא לערב את כל כולי באמת אודות ההתמכרות שלי.

הודאה קרתה עבורי רק כשהורדתי סוף סוף את ההגנות שלי והרגשתי בבושה על מה שעשיתי. הייתי על הרצפה, בכיתי במשך שעה בלי הפסקה. אחרי שבכיתי החוצה הכל, קול בתוכי אמר "הישארי מחוברת לרגשות האלה".

בכל יום ניסיתי לחזור לרגשות האלה באמצעות תפילה, הקשבה למוזיקה, כתיבה, קריאה – כל מה שעזר. שני דברים מדהימים קרו. ראשית, הדחף להשתמש עבר. שנית, מצאתי את עצמי מתרוממת מהבור הזה קצת יותר בכל יום. אחרי עשרים שנה של שימושים, הכוח העליון שלי בנה אותי מחדש ללא ההתמכרות. כיום, אחרי עשורים של הינזרות, אני עדיין גדלה.

מישהו אמר: "תן לזה שם, הודה בזה, ושחרר את זה". הייתי צריכה להודות, להגיע שבורה לתחתית רגשית, ולהישאר מחוברת לזה, בכדי שהכוח העליון יוכל לשחרר אותי ולבנות אותי מחדש. זה כאב, וזה עדיין כואב קצת לפעמים, אבל החיים החדשים שלי שווים כל גרם של כאב.