קיוויתי שאגמל מההתמכרות שלי למין כשאהיה מבוגר יותר. אני מתכוון, רמות הורמונים נמוכות יותר חייבות לעזור, לא? ובחורים כבר לא מסתכלים עלי כל־כך הרבה כמו פעם, שזה לפעמים הקלה – כשאני במצב של הימנעות, על כל פנים.

אבל היה צריך רק פעם אחת, ואני כבר הייתי בריצה.

אנורקסיה? מה זה? רמות הורמונים נמוכות? – לא כאלו שהיית מבחין בהן.

אפילו בגילי המופלג, הצלחתי להיכנס לאחת ממערכות היחסים הכי לא בריאות בחיי. שם פגשתי את פגמי האופי הגרועים ביותר שלי משתקפות בבן זוגי העתידי. ממש מול הפנים שלי.

אז, אוקי, תפסתי את זה. אני לא אגדל מתוך ההתמכרות שלי יותר ממה שאוכל לברוח ממנה או להדוף אותה הצידה. התכחשות למיניות שלי רק מניעה אותי עמוק יותר לבידוד המיני, הרגשי והחברתי של ההימנעות. ורק כדי להיות ברור, בידוד הוא משהו שונה מאוד מהאני המופנם הבריא והטבעי שלי.

התמכרות למין לא מכבדת גיל יותר מאשר שהיא מכבדת כל סוג אחר של תכונות אנושיות. אני לא יכול לגדול מזה, אני לא יכול לברוח מזה, אבל אני יכול להיות בהחלמה מזה.