היום, בעזרת התפילות וההתבוננויות, קבוצות נשים טלפוניות, ושיחות טלפון אישיות, למדתי שאני סוחבת מטענים שהכוח העליון מעולם לא התכוון להעמיס עליי. אני עובדת את צעד שלוש, וממש מקבלת את ההזמנה להפנות אותם להשגחתו של אלוהים אוהב. נפלא! אז שחררתי את כל זה, נכון? לא! למה כל־כך קשה לשחרר את זה, במיוחד את ההרגשה שאני אחראית למחשבות ולרגשות של אנשים אחרים?

בתור אישה, אני חושבת שזו אחריות כה גדולה לסחוב כזה משא כבד. כל מיני לחצים משפחתיים ותרבותיים מעודדים את זה. אך חוויתי הקלה גדולה כשנוכחתי לדעת שאיני מקבלת את המסרים האלו מהחברים בהחלמה, ובייחוד מגברים. הם לא מאשימים אותי ולא נשים אחרות על התגובות שלהם אלינו.

עבורי, ההחלמה שלי היא יצירת אמנות ומתנה לעולם. היא מאפשרת לי לייצר מנגינת חיים נפלאה. אני הופכת את העולם למקום טוב יותר כשאני מיישמת את ההחלמה שלי מדי יום ביומו.

אך עליי לקחת אחריות על הפעולות שלי במפגשים – אין שם מקום לחשפנות, פלירטוטים, חיפוש אחר תשומת לב או משחקים אחרים. בתחילת הדרך, כשניסיתי להשתלב בקבוצה על־ידי בדיחות מיניות, כמה גברים העירו לי על התנהגות בלתי מותאמת. הופתעתי, כי אפילו לא קלטתי מה אני עושה. אך הערכתי את המשוב הכן שלהם. למעשה, הרגשתי אפילו בטוחה ומקובלת יותר בגלל הפתיחות והכנות שלהם. אני לומדת לסמוך על גברים ונשים בהחלמה ולהיות ראויה יותר לאמון.