הייתי על ברכיי במכון טיפול, מתייפח אל תוך ידי את המילים הכואבות "אני כל־כך לבד", כאשר הבנתי עד כמה אני חסר קשר אנושי משמעותי. בוודאי, היה לי את השימוש שלי – סדרות של דימויים שהותירו אותי מבודד בבושה אינסופית, קיצונית יותר מיום ליום. הטירוף בלעשות שוב את אותם הדברים, בעוד שהשבועה החלולה "זה יהיה יותר טוב הפעם" מצלצלת באוזני, הוליך אותי לחוסר תקווה שהגיע לשיאו בניסיון אובדני.

באותו יום התחייבתי לבקש עזרה מאחרים. התקשרתי וסימסתי לאנשים. הזמנתי אנשים לארוחת ערב לפני הפגישה או לקפה אחרי. אני גר שעה וארבעים דקות ממקום הפגישה הקרוב ביותר. זה דורש רמה מסוימת של מחויבות ותכנון שלא הייתי מוכן לתת את להחלמה שלי לפני. חברים אחרים הבחינו במחויבות הזו. הם התחילו להתקרב אלי ולדבר איתי. רק לעתים רחוקות חוויתי מגע בילדותי, והחיבוקים שקיבלתי באמת השפיעו עלי.

עכשיו יש לי חונכים רבים. אני משקיע זמן ומאמץ בשימוש בכלים של ההחלמה, ופתחתי את לבי לקשר המופלא שיש לי עם הכוח העליון שלי ועם בני אדם אחרים. אפילו למדתי להתחבר עם עצמי. יש לי אהבה להציע ואני מציע אותה. אני לומד לקבל אהבה כאשר מציעים לי אותה.