לאחר שהצטרפתי לאס.איי.איי והפסקתי להשתמש, גיליתי רעב פנימי עצום לחיבור עם אנשים אחרים. אני בטוח שהוא היה שם תמיד. למרות חוסר הביטחון שלי והרגשת מגושמות, בהדרגה התחלתי לגשת לחברים אחרים בחברותא. לפעמים התפתחה ממש חברות נהדרת. ולפעמים החברות לא התפתחה והרגשתי מאוד מתוסכל, מתוך פחד שעשיתי משהו לא נכון. למרות זאת, הרעב שלי לחיבור מעולם לא נעלם, והמשכתי לפנות לאנשים.

פגשתי בדרך חברים נהדרים. אם לא הייתי מוכן להסתכן בדחייה ולהרגיש רגשות בלתי נעימים אחרים לאורך הדרך, הייתי עד היום בודד, מנותק ותקוע ביכולת שלי לקיים קשרים משמעותיים. הייתי שורד ולא חי, בדיוק כמו לפני ההגעה לתכנית.

אני מכיר תודה גדולה על חבריי. אני מלא התפעלות גם מהרבה אנשים נהדרים בתכנית הזו שדרכיהם הצטלבו בדרכי רק לפרק זמן מועט. אני מאמין שכל קשר כזה לאדם אחר הוא מתנת אלוהים – מתנה שאני צריך להיות נוכח כדי לזכות בה. אני נזכר במשפט "תודה לך, אלוהים, על זה שכעת אני יודע שמעל הקוצים יש גם שושנים". השושנים של החברות שלי הופכים את הקוצים של הקשיים והכאבים שאני רואה לאורך הדרך לבעלי ערך.