שמעתי ששנים־עשר הצעדים מתוארים בתור מעשה כניעה מתמשך. בשלב די מוקדם, התמודדתי עם כל התפיסה של הכניעה. אהבתי את הסיסמה "שחרר ותן לאלוהים", ורציתי לחוות את הקשר ההכרתי עם הכוח העליון כפי הבנתי, אך לא הצלחתי להבין כיצד עליי להשתלט על הרוח שלי או "ללחוץ על כפתור הכניעה". הרגשתי כמו תינוק, שבועט ומשתולל, בלי להבין מה לא בסדר.

דרך ההחלמה והצעדים, למדתי ליישם את העקרונות הרוחניים בכל סיטואציה. כשאני מוטרד, אני פונה לאחרים, במיוחד לחונך שלי, ומבקש ממנו להתמקד בעבודת הצעדים שמתאימים לנושא. אני שואל את עצמי מול מה אני חסר אונים? אני מאשרר מחדש את האמונה שכוח עליון שלי יכול להוביל אותי לבהירות ושלווה ואני מפגין את האמון בכוח עליון בכך שאני לוקח את האחריות על החלק שלי. כשפגמי האופי שלי מתחילים להתבלט, אני מבקש בענווה את הנכונות לשחרר אותם ומבקש מאלוהים לשחרר אותי מהם. אני עושה מעשי תיקון, אם נדרש. אני משתף בנסיבות חיי את החברים לדרך ואת החונך, מתחבר למחשבות שלהם ומאזין לניסיון, כוח ותקווה שהם משתפים.

כשאני עובד את שנים־עשר הצעדים, אני מפגין בכך את הנכונות לחבר את חיי לכוח גדול ממני. ודרך יישום עקרונות אלו, אני מחפש את הכניעה.