הבושה אומרת לי שיש לי את הכוח לשלוט בהתמכרות שלי, ושאני לא משתמשת בכוח הזה כי אני אדם רע, ובכך מבטיחה שהמעגל ימשך.

הצעד הראשון הוא התחלת־הסוף לבושה שלי. ההודאה בחוסר האונים מבטלת את השקר שהייתי יכולה לשלוט בדחפים המיניים שלי אם רק הייתי אדם טוב יותר. חוסר האונים מאפשר לי לראות את האמת – ההתמכרות שלי היא מחלה מתפתחת, המשפיעה על נפשי, גופי ורוחי. אני לא יכולה לשלוט במחלה הזו בכוח הרצון בדיוק כמו חולי סרטן או פרקינסון. אף אחד לא שופט אותם שלא הצליחו. המחלה שלי לוקחת ממני את כוח הבחירה כשמדובר במחשבות, רגשות והתנהגויות מיניות.

חוסר האונים מאפשר שינוי מחשבתי: מהיותי בת אדם רעה שצריכה להיות טובה, לבת אדם חולה שמחלימה באמצעות שנים־עשר הצעדים של מכורים למין אנונימיים. המחלה לא תעלם לעולם אבל, כל יום ביומו, הסימפטומים – התנהגויות מיניות מזיקות – נלקחים ואני יכולה להתחיל לחיות חיים של משמעות, חיים שבהם אני כבר לא לבד.

אני לא בת אדם רעה, לא ראויה, או חלשה; אני רק יצור אנושי עם מחלה. אס.איי.איי מציעה תרופה למחלה הזו אם אני מוכנה להשתמש בה.