הצעד השלישי הוא אישור של האמונה השורשית, שלדעתי נחוצה כדי לפרוח בהחלמה שלי. היתה כל־כך הרבה שליליות בעבר שלי – ניצול, הזנחה, נטישה – מה שהצית את דפוסי ההתמכרות שלי והכריח אותי להיכנס למצב של הישרדות. אבל עם הצעד השלישי, למדתי לתת אמון שוב. אני מנסה להיזכר שהאמצעים שבהם הגנתי על עצמי בעבר, שהתבטאו כהתמכרות, מעולם לא עבדו ממש ואינם חלים עוד על ההווה שלי.

אני לא תמיד בטוחה איך או איפה למצוא נחמה בהיעדר השימוש, ולכן אני פונה אל הכוח העליון שלי, שהוא אוהב ומבין. לפעמים אני נעשית עצבנית או כועסת או מעוררת מינית במצבים המאתגרים את השכל או את הרגשות שלי. אבל כאשר אני לוקחת נשימה ופונה אל הכוח העליון שלי, אני יכולה למצוא שלווה בסערה.

אני מכניעה את הרצון שלי לרצות את עצמי, או ריצוי אחרים, או לשלוט על התוצאות. במקום זה אני מוסרת את הדחף הזה לאלוהים, ובוטחת שהכל יהיה טוב ככל שעוד ילך ויתגלה לי. כאשר אני מקבלת את זה שאני לא צריכה מיד לראות את כל התשובות עבור האתגרים שאני מתמודדת איתם, האתגרים עצמם מתכווצים ונהיים ניתנים לניהול במקום להיות מציפים.