לפעמים הרגע הנוכחי מרגיש מעצבן מדי, משעמם מדי, בודד מדי, ריק מדי. לפעמים מתח הולך ומתעצם מבלי ששמתי לב אליו, ואז כל מה שאני יודע זה שמשהו צריך להשתנות, והוא צריך להשתנות עכשיו! נוצר טריגר מהסטרס, ומיידית הדמיון ההתמכרותי שלי דוהר פנימה. הפנטזיה מבטיחה שחרור מאלחש מהמתח, חזיון מהיר ומרגש למשוך אותי הרחק מכל חוסר הנוחות.

אני בוחר להיעזר בכלי התוכנית – להתקשר לחבר תוכנית, לקרוא בספרות, לחזור על מנטרה או תפילה, לכתוב את שלושת הצעדים הראשונים – ואז לעתים קרובות אני מרגיש הקלה מהדחף הממכר, לפחות לאותו זמן, רק לאותו יום, וזה מרגיש כמו נס.

אך בכנות, ההווה עדיין יכול להיות מלא באותו מתח או עצב שגרמו מלכתחילה לדחף הממכר. דמיון מסוג אחר, כמו דמיון שלובש את הדמות של "טיפול עצמי". אך הוא באמת סתם עוד ניסיון נואש לשנות את איך שאני מרגיש. ההחלמה והמחלה מתעתעות בי, אני עשוי, בכנות גדולה, להתפלל לדרכי חשיבה חדשות, או עבור הסרת פגמי האופי שלי, אפילו עבור התעוררות רוחנית. הכל! אבל… מה שאני באמת רוצה זה לשנות את הרגשות שלי, שמסיבה כלשהי אינני יכול להכיל. שמעתי ותיקה חכמה אומרת שכשהרגשות שלה הן יותר מדי, היא מרימה את ידיה ומתפללת: "כוח עליון, אנא פשוט תהיה איתי, ממש כאן ברגשות המזופתים האלה." פשוט לשמוע אותה אומרת את זה גרם לי להירגע. תרגלתי את ההצעה שלה, ולאט לאט הייאוש פחת. מצאתי קבלה הולכת וגוברת ושלווה סביב ההווה שלי, לא משנה אילו רגשות הוא עשוי להכיל.