במרדפי אחר לימוד דתי וחברותא רוחנית, לא פעם נהייתי מתוסכל מדרישות הקבלה של המוסדות המאורגנים. במשך כמה שנים של מאסר בפועל, עבדתי בלשכתו של כומר הכלא כפקיד. בתפקיד זה נחשפתי למגוון רחב של ארגונים דתיים. במהלך תקופה זו, חבר קרוב שלי רצה להעמיק את מחויבותו לשיטה ספציפית. הוא נחסם על־ידי טקס חניכה מורכב ותפירה של בגד דתי, שרשויות הכלא לא אישרו. גם הכלא וגם רשויות הדת לא שינו את המצב הזה. כתוצאה מכך, הוא לא היה מסוגל להיחשב כחבר בדת שאהב.

באסירות תודה, מעולם לא חוויתי שום דרישות חברות מלבד הרצון להפסיק התנהגות מינית ממכרת, ולא שום טקסי חניכה במכורים למין אנונימיים. הייתי חבר מהרגע שהחשבתי את עצמי כאחד. אף אחד לא יכול להחשיב אותי בחוץ, לא משנה מי אני, לא משנה עד כמה חמורים הסיבוכים הרגשיים שלי – או אפילו הפשעים שלי – "מכורים למין אנונימיים" לא יכולה למנוע ממני חברות. יתרה מכך, "מכורים למין אנונימיים" לא רוצה להרחיק אותי. אני רצוי כאן, ממש כמו שאני.