היום נדמה לי שחלקים גדולים מהפנטזיות והמזימות שלי היו דרך לעמעם את הכאב שלא הבנתי אותו. פחדתי לראות את מי שאני באמת. התנהגויות שלי וחלומות בהקיץ הסתירו זאת היטב גם מאחרים. האם זה יכול להיות כל־כך נורא שהייתי חייב להחביא זאת בכל מחיר? פחדתי להביט מתחת למסיכה. שיתוף עם אדם אחר שאני סומך עליו מסייע לי להתמודד עם הפחדים שלי. גישה לכוח גדול ממני עוזרת לי לדמיין את החלופה למועקה.

הדרך המוכרת מבטיחה לי עוד ועוד בדידות, תסכול וניכור מאחרים. בכל יום אני מזדקן ומתבודד עוד. אבל, מה יהיה אם אשים את הסחות הדעת בצד? מה יהיה אם אצא מהבועה? יש לי הרבה מה לקבל דרך התכנית: חיבור לחברותא שמטפחת אותי ובהמשך – לחברה כולה. מאוד יכול להיות שאהיה מופתע לטובה לדעת מי אני באמת.