בהחלמה למדתי שרגשות שמציפים בפתאומיות עוסקים לעיתים רחוקות בהווה. משהו עכשיו מטרגר פגיעה מהעבר. היו גם מקרים שדרשו שאנקוט בפעולות החלמה, אבל הרדאר שלי לא הבחין בהם. למרבה המזל, אני בהחלמה ולומד מהניסיון.

בחודש שעבר, עמית לעבודה אמר משהו מזלזל ושקרי לגביי בישיבת צוות. הייתי המום, אבל לא אמרתי כלום. ידעתי שזה משליך עליו יותר מאשר עליי, אבל הכאב והזעם שלי לא נרגעו. כשהוא הלך הביתה, התחלתי לעקוב אחריו לחניון. אחרי עשרים צעדים בערך, קול ההיגיון צלצל. "שום דבר שתעשה עכשיו לא ייגמר טוב. עצור!".

מיד זיהיתי את האמת בקול. הסתובבתי, חזרתי למשרד, חיכיתי, הלכתי הביתה, והתקשרתי לחונך שלי. החונך שלי סיפק פתרון אקטיבי. בחיים לא הייתי בוחר בפתרון הזה, אם בכלל הייתי מסוגל לחשוב עליו, אבל הוא היה הולם ונתן לכל המעורבים את ההזדמנות להתנהג כאדם בוגר. התוצאה הייתה מחלימה יותר ממה שיכולתי לדמיין.

הרבה מהרגשות שלי שייכים לילד הפצוע שבתוכי. אם אני פועל עליהם, סביר שאפעל בצורה ילדותית. כשאני פועל כמו מבוגר, אני מספק מקום בטוח להחלמת הילד הזה. עבורי, זה בדרך כלל דורש עזרה חיצונית.