כשאני אוכלת פרוסת לחם, אני לא חושבת בדרך כלל על מי שגידל את החיטה, על מה שנדרש כדי שהחיטה תהפוך ללחם, או בין כמה ידיים עברה עד שהונחה בידי. אני מנותקת מכל רצף האירועים האלה, ולא מרגישה הרבה הכרת תודה והערכה למה שקיבלתי.

באופן דומה, החמצתי כל־כך הרבה כשהייתי כבולה במחלה שלי. פספסתי חיבור אמיתי עם בן זוגי כשלא הייתי נוכחת במהלך יחסי המין. כמו בגישה שמציגה המדיה המינית המפורשת, הייתי מנותקת מהמשמעות העמוקה של המפגשים ההדדיים האלה, והותרתי רק צל חיוור של אינטימיות אמיתית. ההתנהגויות האלה לא משרתות אותי.

בהחלמה אני מתאמנת בנוכחות, בכך שאני נשארת שקטה ומתבוננת במה שחושיי אומרים לי. אני מרשה לעצמי לחוות את הרגשות שלי מבלי לשפוט אותם, להכחיש אותם, או לקבור אותם. אני מתחילה לקבל את החיבה האוהבת של בן זוגי, ומרשה לעצמי לתת ולקבל טיפוח מיני כשאני נמצאת ברגע באופן מלא. זה מביא משמעות וחיבור עמוקים יותר למערכת היחסים שלנו, וסיפוק רב יותר בחוויות המיניות שלנו. להיות בהווה מאפשר לכל רגע להיפתח בדרכים עשירות ומתגמלות בין אם אני אוכלת טוסט, או מתחברת לבן הזוג שלי.