את רוב חיי חייתי מבלי להבין את הכוח המרפא ומחולל השינוי שאהבת הכוח העליון יכולה להביא לחיי. מבולבל וכבוי על־ידי לימודי הדת המוקדמים שלי, דחיתי את הרעיונות האלה על הכוח העליון, ובמקום זאת הייתי פונה לאחרים ולאנוכיות בשביל הזהות שלי. "אם אין אני לי מי לי" היה המוטו שלי. פחד וחוסר ביטחון היו ידידים תמידיים, המוליכים אותי הלאה אל חיי ההתמכרות בכאב רב יותר, בחוסר תקווה ובבושה.

היום אני מבין שאלוהים היה שם כל הזמן, מחכה ומשגיח עלי עד שאמצא את הנכונות לבקש ולקבל עזרה. הייאוש היה המוטיבציה שלי, ושנים־עשר הצעדים היו המפתח להבנה חדשה של אלוהים, הבנה אשר ממשיכה להתפתח ולהעצים את חיי.

אני מבין את כוח הריפוי שיכול להיות לרצון אלוהים עבורי, אבל אני הוא זה אחראי על יצירת הקשר המודע הראשון איתו. כמו אות טלוויזיה שתמיד נוכח, אלוהים מחכה לי בסבלנות שאפעיל את המערכת ואתכוונן אל הערוץ כדי לקבל את המסרים הצבעוניים. אלוהים שולח את האהבה והקבלה שהייתי זקוק להן ושרציתי תמיד.