נהגתי להשתמש בהתמכרות שלי על־מנת להימנע מרגשות קשים, מצבים וחיים באופן כללי. במבט לאחור, אני קולט שאני נוהג לדכא את הרגשות שלי מאז בית ספר יסודי. לכן, במידה רבה, ביליתי שנים ארוכות מחיי לבדי, מקרטע, ומזכיר ילד מבחינה רגשית.

כל זה התחיל להשתנות בהחלמה. לאחר זמן מה, התחלתי להרגיש את הכוח העליון שלי דוחק בי על־מנת שאקח סיכונים בריאים, אבל מפחידים מאד, על־מנת שאוכל לקדם את ההחלמה שלי. אכן עשיתי את הדברים המפחידים האלה, על־מנת לתרגל את הנכונות שלי. אחד מהם היה עבודת השירות. למרות שאני טוב בדברים מסוימים, תקשורת עם אנשים אחרים מעולם לא הייתה בראש הרשימה. עבודת השירות הביאה איתה התעסקות ולפעמים אף קונפליקט עם מכורים אחרים. הייתי, ועודני, אדם די לחוץ. הדברים לא תמיד מסתדרים. אני עושה טעויות ומרגיש לפעמים נורא לא בנוח. היה עליי לגדול.

קלטתי מהר שגדילה זה לא משהו שעובר בקלילות או בלי כאבים, בייחוד עבור מתבגר רגשי כמוני. למעשה, הכאב נמצא ממש בלב הצמיחה. זה נראה כאילו סיסמת אימוני הכושר "אין כאב, אין תוצאה", תקפה גם לכאן. זה לחלוטין שווה את זה. כעת יש לי חברים טובים, תחושה של השתייכות לקהילה וקבלה עצמית יחסית, לצד תחושת נוחות מאיך שאני היום.