כאשר הסתכלתי לראשונה בשנים־עשר הצעדים של אס.איי.איי, הצעד הרביעי היה הראשון שהפחיד אותי עד מאוד. עם זאת, כאשר התחלתי לעבוד את הצעד הזה כמה חודשים מאוחר יותר, מצאתי את זה יותר מתיש מאשר מפחיד.

כשעברתי לצעד חמש, מצאתי מחדש את הפחד שחשבתי שכבר איבדתי במהלך צעד ארבע. כתיבת צעדים אלו נעשית קלה יותר ככל שאני עושה את זה יותר. אין שום דבר קל בלהגיד את הדברים שאני גיליתי לאדם אחר. התנחמתי במחשבה שעכשיו אני אמורה להכיר את החונכת שלי טוב למדי, והבנתי ששום דבר שאומר לא יפתיע אותה.

במקרה שלי, ברגע שהתחלתי, אחרי מספר דקות של קריאה, זה נעשה קל יותר ונהיה פשוט סוג של זרימה. אכן, כמו שחשבתי, החונכת שלי נשארה איתי והציעה תמיכה לאורך כל התהליך. כשסיימתי הרגשתי סחוטה רגשית. זה עבר אחרי כמה ימים, ופשוט שמחתי שאני מתקדמת צעד אחד קרוב יותר לשפיות.

בעבודת הצעדים עם החונכת, אני מקבלת תרגול פרקטי במשהו שלא הייתי מעלה בדמיוני: איך לסמוך על התהליך, על החונכת שלי, על הכוח העליון שלי, ועל עצמי.