"אנו מכירים בכך שחסרונותינו אינם ייחודיים, וכי איננו טובים או גרועים יותר מכל אחד אחר. כשאנו חיים עם הידע הזה – איננו מצפים למושלמות מעצמנו או מאחרים."
מכורים למין אנונימיים, עמוד 43.
אני מתבוננת בנס המתפתח ונפתח בחיי כשאני עובדת את הצעדים. הייתי תקועה בטינה שלי. המילה סליחה, בכל צורה שהיא, הייתה מילת טריגר שלא יכלה לעבור את לבי, חסומה על־ידי קיר מתכת חזק ונעול. חלק ממני עדיין אמר את השקר שהכוח היחיד שיהיה לי אי פעם הוא לנטור טינה עמוק ולזכור, לנצח.
אחרי צעדים רביעי וחמישי, הייתי עדיין תקועה עם חוסר היכולת שלי לסלוח. רציתי שמישהו יבצע איזה קסם שיגרום לי לרצות לנקות את לבי מהטינות הרעילות האלה. זה לא קרה.
כשהגעתי לצעדים שש ושבע, לא הייתה לי ברירה אלא לרדת מהעץ שלי. המודעות לפגמי האופי שלי הביאה רגשות חדשים ולא נוחים. הבנתי שזו ההתחלה של ענווה, וזה עזר. בכל יום ההתעוררות, והקליטה של המודעות החדשה והמפורטת של חוסר השלמות שלי, פינו את הדרך לחמלה העצמית, להבנה וקבלה של האנושיות הלא מושלמת, השלמה שלי.
משם, איכשהו, קרה הנס. החמלה והענווה האלו הטילו אור על החושך של הטינות שלי, והעניקו רשות לאנשים אחרים להיות גם כן אנושיים, לטעות ולהיות חולים רוחנית. אני יודעת עכשיו מה זה לראות אחרים באהבה ובחמלה.
אלי, עזור לי להיות מודעת בענווה לכך, שבהשתנות הניסית שלי, הריק שנשאר על־ידי פגמים שנמסרו, יכול לחשוף אוצר של נכסי אופי.