יש משהו מצחיק לגבי הטינות שלי: הן היו יקרות ערך עבורי שכן הן אפשרו לי להרגיש בעל עוצמה, אבל גם התכחשתי להן כי התביישתי שמישהו ידע כי אני מחזיק בהן. אהבתי אותן והתביישתי בהן בו־זמנית. לכן הסתרתי אותן מתחת לחיוך מזוייף, חמימות מזוייפת ועל־ידי תימרון והתעלמות מאנשים.

כיסיתי את הטינות שלי עם עוקצנות, הקנטות, רכילות, לעג, ו"ביקורת בונה". החבאתי אותן תחת פעולות לא־מילוליות כמו שילוב ידיים, גלגול עיניים ואנחות. ניסיתי אף להקל בקיומן של הטינות על־ידי תיוגן מחדש כתרעומות, כאבים או אכזבות. אלו הן רק כמה מהדרכים בהם השתמשתי כדי לא להתמודד עם עובדת היותי מלא בטינות. כאשר הגיע הזמן למנות את הטינות שלי בצעד ארבע, היה עלי להתמודד עם ההסוואות, מקומות המחבוא, והתוויות מוליכות השולל שיצרתי עבור הטינות. היה עלי לוותר על תחושת העוצמה בשביל להיות בכנות. בעדינות ובכנות, התחלתי להתמודד עם כל הכעס, הכאב והקנאה שמהם ניסיתי להימנע. הטינות שלי היו כיסוי לאותם רגשות שהיו פגיעים ואישיים יותר.

אולי בפעם הראשונה בחיי הבוגרים, ניסיתי באופן מודע לנהוג בכנות רגשית עם עצמי ועם אחרים. בעוד אני עובד על הטינות שלי והתחושות הקשורות בהן, דבר מצחיק נוסף קרה – אדם אותנטי יותר צץ ועלה. האני האמיתי שלי החל להתגלות.