אנשים אחרים עוזרים לי מאד בהחלמה – והכוונה היא לא רק לחברי התכנית, אלא גם לאנשים שפשוט מטריפים לי ת'שכל.

קל לי לשמור על השפיות כשהכול מתנהל על מי מנוחות ובדרך שלי, אבל כשמישהו עושה משהו שבאמת מעצבן אותי, אז זה כבר עסק אחר לגמרי. למשל, בכנס של אס.איי.איי התעוררתי מוקדם יותר מחבריי לחדר. החלטתי לצאת מהחדר כדי שאוכל לעשות מדיטציה מבלי להפריע להם. להפתעתי, האזור היחיד בכל בית המלון שלא הייתה שם מוסיקה רעשנית היה אזור של בריכת השחייה.

ביום הראשון הכול היה נהדר. בוקר למחרת, נרדמתי עד שש והדברים היו אחרת. כשעשיתי מדיטציה בבריכה, גיליתי שאדם שיושב לידי מעשן. וריח של הסיגריות הטריף אותי. אחרי זה איש הניקיון של המלון הגיע והתחיל בעשיית ניקיון רעשנית. ואז אבא ובן קפצו לבריכה והתחילו להשתולל שם בהתלהבות.

התעצבנתי. מה, הם לא קולטים שרק כאן אני יכול לעשות מדיטציה? אבל זו הייתה בריכת שחייה של בית מלון, ולא מרכז למדיטציה! חוסר השלווה שלי נבע מפגמי האופי שלי ומהאמונה שאני הוא מרכז היקום. אנשים אחרים אינם הבעיה: אני הבעיה.

וכשאני מאבד את השלווה שלי, זה מגלה פגם אופי. זו הזדמנות עבורי לגלות את הדרכים שבהם אני שומר את עצמי במחשכים וגם לגלות את הסיכוי שלי לעשות משהו בקשר לזה. הפכתי להיות אסיר תודה בגלל שאנשים אלו הזכירו לי את הפגם הזה.