האם זה היה משהו שאמרתי? – שאלתי את עצמי, אחרי שחונך שלי ביקש ממני להתעכב לשיחה קצרה מספר דקות אחרי שיצאתי מסדנת נופש כלשהי. והוא פשוט חייך, שם לי את ידו על הכתף ואמר: "אני חושב שהגיע זמן שתחנוך מישהו". למרות גל חם של הכרת תודה שחשתי שממש מציף אותי, עמדתי שם כמסרב להאמין. אני זוכר ששאלתי אותו אם עליי לסיים את כל הצעדים או שמספיק איפה שאני נמצא כרגע? (זה היה צעד תשע באותה תקופה). תשובת החונך שלי גרמה לי להלם, עד שהתפניתי לחשוב מה הוא באמת אמר.

בסדנא, הייתי אחד משלושת הדוברים ששיתפו מניסיונם, כוחם ותקוותם. כשהגיע תורי, סיפרתי על עבודת צעד תשע שלי ואיך זה הרגיש לי להתמודד סוף סוף פנים אל פנים מול האנשים שסבלו מההתמכרות שלי. עמדו לי דמעות בעיניים ובקושי הצלחתי לסיים את דבריי בלי לפרוץ בבכי.

החונך שלי הסביר לי מאוחר יותר שמה שהוא שמע בשיתוף שלי וראה בהבעות הפנים שלי, שכנע אותו שאני מוכן לחונכות. הוא פשוט ראה שנעשיתי בעל ערך – וער"ך זה ראשי תיבות של ענווה ריפוי וכנות. אז הוא אמר לי שכעת אני מוכן לסייע לאחרים להחלים.