מצאתי שעבורי, ענווה פירושה להיות שווה לבני אדם אחרים, המוגבלים מטבעם ואנושיים, שמנסים לעשות כמיטב יכולתם. אני לא פחות וגם לא יותר מכל אדם אחר. אני מקבל את המגבלות האנושיות שלי ושואף להתחברות עם רצונו של הכוח העליון עבורי.

פירוש הדבר גם קבלה של העובדה שיש דברים שאני פשוט לא מסוגל לעשות בכוחות עצמי ופירוש הדבר הוא לקבל את זה שאני אהוב ובעל ערך די הצורך שכוח גדול ממני יעזור לי. אני מבקש עזרה מהכוח העליון ואני משחרר את השליטה בתוצאות, יהיו ככל שיהיו, מבלי לשקר לעצמי שאני מסוגל לשלוט בתוצאות ומתוך אמונה שזה איכשהו בטוח יהיה הדבר הטוב ביותר עבורי. זה מרגיש מסוכן יותר מהרבה מצבי סיכון הרסניים שלקחתי במהלך ההתמכרות שלי, כי זה מצריך רמת אמון עמוקה מאד.

מעשה של אמון זה מביא אותי למדור האינטימיות העמוקה שבליבי שבמשך שנים ארוכות לאיש לא הייתה כל גישה אליו. פעם חשבתי שאולי חדר זה יהיה לנצח מחוץ לתחום עבורי, אך גיליתי שהצעדים ממיסים את כל המנעולים, מנערים את כל האבק ומשייפים בעדינות את המקומות בלבי עליהם הצטבר אבק – בהחלמה, בתקווה ובחסד.

היום, אני נכון לנסות להישאר פתוח, כן, פגיע, בעל נכונות, צמא ללמידה, סבלני, מלא אמונה, נותן אמון ונוטל סיכונים חיוביים.