פחדתי לעמוד בפני ההיסטוריה של ההתמכרות שלי. הרגשתי שזה יהיה אוסף העובדות המכוערות ביותר שנכתבו אי פעם אודות בן אנוש. אבל, זה היה בדיוק מה שהחונך והקבוצה שלי עודדו אותי לעשות.

מחיתי, התפתלתי, והכנתי את עצמי להתפוצץ מרוב אשמה. לבסוף, התחלתי לכתוב. חישבתי בערך כמה פעמים השתמשתי. שיערתי שקרוב ל־1,000, אבל המספר האמיתי היה 12,000 – 15,000. נתונים אחרים העידו בצורה דומה. כתבתי עד שסקרתי את כל עשרים השנים של ההתמכרות הפעילה. אז חוויתי שלוש הפתעות.

ראשית, ההיסטוריה שלי לא היתה רשימה של מוראות האנושות, ולא התפוצצתי כשהקראתי אותה. למען האמת, היא היתה די משעממת. שנית, הנחתי שאוסף העובדות יפתה אותי להשתמש. בפועל, היא הביאה הקלה ממחשבות והתנהגויות התמכרותיות. שלישית, כשחלקתי בחוסר רצון את ההיסטוריה שלי עם הקבוצה שלי בפגישה, הם לא דחו אותי. הם הריעו לי, תמכו בי, והודו לי על הכנות שלי. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי כאילו אני שייך לקבוצה, או לכל קבוצה שהיא.

כשהם אמרו "האמת תשחרר אותך", לא היה לי מושג שהם התכוונו לחופש משימושים, גינוי עצמי, ובידוד. קיבלתי את המתנות האלה מכתיבה ושיתוף של ההיסטוריה המינית שלי.