אני אוהב ושונא את המסורת הזו, בדיוק כמו יחסי האהבה־שנאה שיש לי עם ההחלמה. אני אוהב את זה שההתמכרות שלי מביאה אותי לדרך חיים חדשה שיש בה הבטחה לשינוי רוחני, אבל שונא שאני חסר אונים ומוגבל בידי ההתמכרות שלי. אני שונא את זה שאני לא יכול להחלים לבד, אבל אוהב לחוות את האחדות בתוכנית הזו. אם הייתי יכול לעשות זאת לבד – לעולם לא הייתה לי הזכות והכח לחלוק את האחדות הזו. ואני יכול לחוות את האחדות הזו בכל פגישה כשאנחנו מתפללים יחד.

אנו מאוחדים בידי בעיה משותפת, מטרה משותפת, ואמונה משותפת שכוח גדול מאתנו מסוגל להחזיר אותנו לשפיות. בתוך כל המגוון העשיר של ניסיון, אמונות, דעות, ערכים והעדפות בחברותא שלנו, אני מוצא עיקרון רוחני עוצמתי באחדות של התכנית. המסורת הזו מזכירה לי שטובתי האישית תלויה בטובתנו המשותפת. המחויבות שלי צריכה להיות "לטיפוח סבלנות ורצון טוב", על־מנת שרוח של אחדות תתגבר על חוסר ההסכמות. ללא אחדות זו, אפסיד את ההחלמה שלי ואמצא את עצמי "מבודד ובודד… מרוקן רוחנית". כבר הייתי שם ועשיתי זאת.