"אנו עוברים שוב על רשימת הטינות, בוחנים כל תקרית ושואלים את עצמנו מה היה התפקיד שלנו בה. אנו צריכים לקחת אחריות על החלק שלנו, ולא משנה עד כמה קטן הוא יהיה. ולפעמים, במיוחד אם מדובר בטינות מהילדות, נראה שלא היה לנו כל חלק כלל."
מכורים למין אנונימיים, עמוד 34.
בצעד הרביעי שלי, רשמתי את הטינות שהיו לי כלפי אבא. הטינות היו על כל הפגיעות המילוליות, הפיזיות והמיניות שספגתי ממנו. את הטור של החלק שלי השארתי ריק – איך הייתי אחראי לזה, בתור ילד?
בפגישות, שיתפתי בילדות שלי ובתחושת הקורבנות שלי בתור ילד. לא קלטתי עד כמה זה מנהל אותי עדיין. ואז עוד מישהי שיתפה על הטראומות שלה מהילדות מההורים שלה ועל הטינות שזה יצר. היא הרגישה שהחלק שלה היה בכך שהיא לא שחררה את הטינות שלה בתור בוגרת.
הפגיעה קרתה, היא פצעה אותי מאוד והשפיעה לרעה על כל חיי. אבל היום, יש לי בחירה. חזרתי לצעד הרביעי שלי ורשמתי את חוסר הקבלה בתור החלק שלי בטינה. התחלתי להרגיש מועצם בלקיחת האחריות על החלק שלי. בכך שמסרתי את הטראומה ולא שיחקתי קורבן בתור בוגר, אני מחזיר אלי מחדש את ילדותי ואת חיי.
היום, אני פתוח כדי לראות איך ההיאחזות בטראומות העבר הופכת אותי לאסיר של העבר. על־ידי הכניעה, אני לומד לשחרר ולהמשיך הלאה וקדימה.
היום, חיי הם שלי. יש לי בחירות.