בכל פעם שאני מוצאת את עצמי אובדת עצות לגבי איך לעשות את הדבר הבא שלפניי, אני חשה בבת אחת את הפיתוי להטביע את האימה בפעילות התמכרותית. אני יכולה לחשוש מהשעמום של שטיפת הכלים. לחלופין, אני עשויה לחשוש מהטיפשות של עצמי – לא לדעת כיצד לפתור משימה שיש לי, שלמעשה אפילו עדיין לא הוגדרה.

למען השם! דחייה היא הלבוש שאותו אני לובשת כדי לפגוש מקרה חירום – ואז דחייה נוספת ואחר כך עוד – עד שאני כושלת תחת המשקל של כולם יחד. שינה, בידור והתחמקויות וירטואליות מסוימות עובדות גם כן. אבל, עבור מכורה זו, הדרך האידיאלית לחמוק מהפחד הייתה ההתמכרות למין. זה היה מרגש, זה היה מסיח את הדעת וזה היה מכלה זמן.

אם אני מעירה את יומי בעין מפוכחת, יושבת ונפגשת עם אלוהים, מתפללת להשגחתו של אלוהים, מבקשת ברכות עבור אחרים ומבצעת כמה שיחות–תכנית, אז אני מוצאת את האנרגיה להרשות לעצמי לנשום. אני מוצאת את האנרגיה הגבוהה והנמרצת של השלווה. בקיצור, אני מוצאת שאני יכולה לדחות את הדחיינות. אני מגלה שאני יכולה ללכת לכיוון הפחדים שלי. כשאני עושה זאת, הפחדים האלה הם לרוב לא דרקונים, אלא תולעים, אם כבר. אני יכולה לקרוא את היום שלי כפי שהוא בא, כפי שדפיו מתהפכים, כפי שהוא באמת. ואני בסדר.