כשהגעתי בפעם הראשונה לאס.איי.איי, הייתי מלא בפחדים. כמו הרבה אחרים, פחדתי שהאנשים בפגישה ישפטו או ידחו אותי. פחדתי מהחברים ומהמשפחה, ושהם יגלו על הבעיה שלי. פחדתי מאד לפגוש בפגישה מישהו שאני מכיר. יתרה מזאת, רבות מהפעולות שלי היו בלתי חוקיות ופחדתי שמישהו ישבור את האנונימיות שלי ויודיע למשטרה. מצד שני, המחשבה על המשך המצב הקיים של ההתמכרות הפכה גם כן בלתי נסבלת עבורי.

הרגשתי שאני כאילו נקרע בין שני קטבים של פחד. בקוטב הצפוני הייתה ההתמכרות שלי והפחדים הנלווים אליה: מעצר, מחלות, אובדן של אלו שאני אוהב, אומללות ואשמה אינסופית. בקוטב הדרומי היו הפחדים מההחלמה: שישפטו אותי, שאפסיד חברים, אם הם ילמדו על הבעיה שלי, שאהיה פגיע ואפגש עם עצמי פנים מול פנים.

הגיע הזמן בו היה עליי להכריע בין שני הקטבים וממה אני מפחד יותר: מההתמכרות או מההחלמה. ההחלמה יכולה בהחלט להיות מאיימת והמסע הוא לעתים קרובות בודד עד מאד, אך, בשונה מההתמכרות, דרך ההחלמה מציעה לי אור, תקווה ושלווה – החיים האמיתיים. כאן אני יכול להיות בן אדם אמיתי בעולם האמתי.