דרך צעד חמש גיליתי שיש לי חוסר קבלה עצמית. אבל מודעות לפגם אינה יוצרת מתג־הפעלה שאני יכולה להוריד כרצוני. בנוסף, הלקיתי את עצמי בגלל הפגם הזה וחוסר היכולת שלי לכבות אותו. אז מה אני עושה? למדתי על שלושת הרעיונות שיכולים לעזור, לפי הסדר, הם: מודעות, קבלה, ורק אז, פעולה. אולי יש לי מודעות, אך ללא קבלה, סביר שלא אנקוט בפעולה מתאימה או יעילה.

התפללתי, לא לקבלה עצמית, אלא לקבל את זה שאני לא מקבלת את עצמי. ברגע שיכולתי לקבל את המצב כמו שהוא, אז הייתי יכולה להתחיל במסע. המשמעות הייתה שיתוף בפתיחות בפגישות, פנייה לאחרים ויצירת קשרים כנים ופתוחים. איך שאני מבינה את זה, אם מין נמצא על השולחן, אז מה לא? אם מה שהכי התביישתי בו פתוח לדיון, מה יש להסתיר?

בכל פעם שאני שמה את עצמי שם ויוצרת קשר אמתי, אני סותמת חור במסננת המחזיקה את הדימוי העצמי שלי. בהדרגה, שיחה אחרי שיחה, מערכת יחסים אחרי מערכת יחסים, אני נרפאת.

אני לא יכולה להכריח את עצמי לקבל את עצמי. אני מאמינה שזה קורה דרך העבודה בתוכנית זו, ודרך הקשרים עם אחרים ועם הכוח העליון שלי. אבל אני יכולה להתפלל לקבל את המצב כפי שהוא. לאחר מכן, פעולות מתאימות יכולות להתבהר.