כשאני אוהב את החברים שלי בהחלמה ואת חוסר המושלמות שלהם, אני לפעמים מזכיר לעצמי, וזה לא תמיד נעים, שגם הם אוהבים אותי ואת חוסר המושלמות שלי. גם אחרי שנים שאני מכיר את האנשים האלו, אני מסיט את המבט שלי כשאני משתף איתם את הטעויות ואת פגמי האופי שלי ומניח את זה מולם, כמו שאומרים, בחשיפה מלאה. אך תמיד, אני מחזיר מבט, ומתבונן בפנים שלהם, כדי למצוא בהם את מה שאני לשווא מחפש בי.

הם גאים בי ובכנות שלי. הם מבינים את הכאב שלי. הם לא סולחים לי על החולשות שלי, הפגמים שלי או החסרונות שלי. הם פשוט אוהבים אותי ללא תנאים וללא סייגים. ופשוט בגלל שהם מי שהם, אני גם מקבל את האהבה שלהם ללא תנאים. איני יכול להתעקש יותר על כך שאני אהוב בגלל ההשתייכות המשפחתית שלי או ביצועים כאלה ואחרים. איני יכול יותר לשמוע את המילים של תמיכה ואהבה כחוסר כנות. אין להם כל חובה לדאוג לי ואין להם כל סיבה אחרת לעשות זאת. הם פשוט עושים זאת.

להיות אהוב זה נפלא, אך זה גם כואב. לדעת שאחרים אוהבים אותי לפעמים יותר ממה שאני אוהב את עצמי, מתלווה לזה תערובת של טעם מר ומתוק – עוד פגם אופי שאין דרך להכחיש. אך לדעת שאני אהוב בכל מקרה, גם אם החולשות שלי נחשפות לעין כול – מספק לי תקווה שיום אחד, אוהב את עצמי בדיוק כמו שחברים שלי אוהבים אותי.