לאחרונה מסרתי את הצעד הראשון שלי בקבוצת הבית שלי בפעם השנייה. קשה לי לחשוב על ניגוד בולט יותר מזה שהיה בין הפעם הראשונה לשנייה. בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו אני מוסר משהו שיש בו קרינה רדיואקטיבית. היה לי ממש קשה להכריח את עצמי לעבוד על זה. הרגשתי כאילו שהמחשב שלי מנסה לדחות אותי בכל פעם שאני מתיישב מולו. השארתי בחוץ חלקים גדולים מסיפור ההתמכרות שלי. והרגשתי גם פעולה של טריגר חזק מספר שבועות לאחר מכן.

לאחר זמן יצא לי לשמוע צעדים ראשונים שהעמיקו הרבה יותר מהצעד הראשון שלי והיו משולבים בהם גם דברים שאני העדפתי להשאיר בחוץ. זה עודד אותי להתבונן על הצעד הראשון שלי מחדש. הייתי מוכן להיכנס לפרטים. עדיין פחדתי לפני שהתחלתי, אבל כבר לא הייתה תחושה של טריגר, לא לפני ולא אחרי. במקום זאת, חשתי הקלה עצומה. הרגשתי מאד פגיע וחשוף כשמסרתי את הפעם השנייה, אך מספר ימים לאחר מכן הרגשתי את עצמי ממש "בעננים".

החומות קרסו, הסודות המחפירים יצאו החוצה, מעמסת האשמה הייתה קלה יותר. איזה שחרור! זהו הנס של הצעדים.