כשהייתי בתוך ההתמכרות שלי, חשבתי שאני יכול להסתדר עם כל דבר: שקרים, רמאות, גניבות. חשבתי שאני רשאי להתנהג בצורה כזו. הצדקתי את ההתנהגויות האלו בכך שחשבתי שאני פשוט טוב יותר מאחרים ובגלל זה איני צריך להתאים את עצמי לנורמות החברתיות החלות על כולם – נורמות כמו כנות, טוב לב חסד, נדיבות וכבוד לזולת. הייתי יכול לעשות "קיצורי דרך" ללא כל פחד מההשלכות כי הרגשתי חסין.

כמובן שלא יכולתי להימלט מהנורמות החברתיות. מערכת התמיכה המוסרית והרוחנית שהם העניקו לאנושות מחזיקה מעמד מסיבה אחת ויחידה – זה פשוט עובד! לא ניתן להכשיל משהו שעובד.

כשהגעתי לתכנית בפעם הראשונה, לא נתתי לזה סיכוי. עשיתי קיצורי דרך – או שלא עשיתי כל עבודה בכלל. נכון, הגעתי לפגישה אחת לשבוע, בערך, אבל לא לקחתי חונך, לא עבדתי צעדים ולא ניסיתי לגדול מבחינה רוחנית. הפירות של המאמץ הזה היו בדיוק כמו שחלוצי התוכנית הזו הזהירו בתבונה – כלום ושום דבר.

תכנית ההחלמה מחזיקה מעמד פשוט מפני שהיא עובדת – כמו החיים עצמם. כעת, אני עושה כמיטב יכולתי על־מנת להסתמך על הכוח העליון שלי ולעקוב אחר המבנה, הניסיון הדיסציפלינה של התוכנית בדיוק כפי שהיא, ולא כמו שהייתי רוצה שהיא תהיה. הניסיון מראה לי שאין קיצורי דרך.