"למדנו בהדרגה להיות כנים עם האחרים לגבי הרגשות שלנו, ולהיות גם פתוחים להבין את הרגשות שלהם. בתהליך הזה, למדנו גם לבטא את החיבה שלנו, במקום לחפש אחרי כוח ושליטה."
מכורים למין אנונימיים, עמוד 72.
היום, כשאני כותב זאת, אני די מדוכא. העסק שבניתי אותו במשך שנים – קורס. אם העניינים יתגלגלו כמו שהם – תוך זמן קצר העסק לא יהיה קיים.
החלק הכואב ביותר בכל התהליך הזה זה לראות כיצד נפגעים ממנו אנשים שאכפת לי מהם. עבדתי, תכננתי, צחקתי וגדלתי איתם. כעת אני לומד גם לבכות יחד איתם. אני לומד גם שיעורים אחרים. אני לומד שהמעמד החברתי שלי, הכותרת שלי והרכוש החומרי הם בעלי חשיבות משנית, לעומת היחסים שלי עם אהוביי. כשכל היתר כבר נעלם, הם עדיין איתי. הם לא אוהבים אותי בגלל הדברים שהשגתי בחיי, אלא בגלל מי שאני.
האנשים בקבוצה שלי אוהבים אותי בגלל מי שאני ולא בגלל מה שאני עושה. למעשה, רובם אינם יודעים מה אני עושה לפרנסתי. אנחנו לא הגענו לדבר על זה. במקום זאת, אנחנו מדברים על החלמה, רוחניות ורגשות שונים. כל הדברים האלו יישארו בלי כל קשר לגורלו של העסק שלי. אלו דברים שחשובים לי באמת.
הודות לאס.איי.איי, יש לי חיבור אמתי לאנשים. לדעתי, קוראים לזה אהבה.