בעבר נהגתי להתבלבל בין אשמה לבושה, אבל כיום אני יודע שהאשמה, או הכרה במעשה עוול, יכולה להיות דבר טוב. בושה, תחושה או אמונה של שאני פגום או לא טוב מספיק, היא לא בריאה. אשמה היא סימן שדבר מה צריך יחס, כמו נורת אזהרה ברכב. סתם לתת לבעיה להימשך לזמן ארוך מדי ברכב עלולה לגרום לנזק חמור, או אפילו בלתי הפיך, דחיית עבודת צעד עלולה לגרום להשלכות לא רצויות.

עבודת הצעדים סביב תחושות האשמה שומרת עליי מחוסר התקווה של הבושה, ומקדמת אותי לאור משנה החיים של חסד וקבלה־עצמית. לקיחת אחראיות על המעשים שלי מחזקת אותי ואת כל האחרים. אני מפסיק להיות הקורבן כשאני לוקח אחראיות על החלק שלי ועושה מעשי כפרה. עם עזרה אני יכול לקבל את מה שאני לא יכול לשנות, וניתן לי האומץ לשחרר את זה. אני גם מבקש מאלוהים לרפא את הפצעים בתוכי שמוסיפים לבעיה, ולעזור לי למצוא את הכוח והאומץ לעשות את הדבר הנכון. בתהליך הזה, האשמה שלי מוסרת ומוחלפת במחילה.