"הענווה היא תוצאה של הכנות העצמית שקיבלנו תוך כדי עבודה על הצעדים הקודמים, היא באה מתוך ראייה מציאותית של עצמנו, ידיעה על כוחותינו וגם על מגבלותינו."
מכורים למין אנונימיים, עמוד 43.
מנייה של פגמי האופי שלי יכולה בקלות להתדרדר להלקאה העצמית, אבל הענווה איננה הכאה את עצמי, אלא קבלת העובדה שאני לא יותר ולא פחות מאדם אנושי. בהתמכרות הפעילה שלי, קבעתי סטנדרטים של דמוי־אל לעצמי, וכשבאופן בלתי נמנע לא השגתי את המטרות האשלייתיות האלה, הייתי מתנדנד אל הקיצוניות השנייה וחושב שאני חסר ערך לחלוטין. אבל כשעשיתי את המסע דרך שנים־עשר הצעדים, הבנתי שאני לא סופר־אנושי או תת־אנושי, אני פשוט אנושי, וזה בסדר. אלוהים אוהב אותי לא משנה מה, ואני לא צריך להיות מושלם כדי להיות טוב מספיק.
יחס זה של חמלה כלפי עצמי במהרה התרחב לאנשים סביבי ואל העולם כולו, ואני בהדרגה הפכתי לפחות שיפוטי על כל דבר ועל כל אחד. מצאתי כי כל עוד אני בשיפוטיות על האחר, אני לא בשלום עם עצמי. ברגע שאני עוזב את השיפוטיות, אני יכול להתחיל להעריך את האנשים שאלוהים שם בחיים שלי ואת שפע המתנות והברכות שהם מביאים. עם הפרספקטיבה הריאליסטית של הענווה, אני יכול ללמוד לאהוב את עצמי ואת אחרים בדרך שאלוהים כבר אוהב אותי.
במקום למצוא פגם בי או באחרים היום, אני יכול פשוט לתת לכולנו להיות בני אדם ביחד. אני יכול להרפות משיפוטיות קשה ולמצוא שלווה בענווה.