בפגישת אס.איי.איי הראשונה שלי, הייתי מבוהל וחשדן. האנונימיות הבטיחה לי שבפגישה לא יהיה דבר מן האווירה הספוגה ברגשי אשם ודחייה, שתמיד היו מעורבים מבחינתי בכל דיון הקשור למיניות. האזנתי לסיפורים של מכורים למין אחרים, וגיליתי שאני השיפוטי ביותר בחדר. חברי הקבוצה לא השפילו אותי או גרמו לי להתבייש בפומבי. התחלתי לראות את הפחדים שלי גם כביטוי לאשמה האישית שלי ביחס להתנהגות המינית שלי וגם ביטוי לשיגעון הגדלות הפרטי, אמונה שאני חשוב כל־כך, שאנשים אחרים ירצו לפגוע בי.

חלק מהפחד שלי היה מוצדק, הן בשל התנהגויות שלי שהיו עבריינות בחלקן, והן בשל הסביבה המוסרנית שגדלתי בה בשנות חיי המעצבות. לא ידעתי מעולם מהי מיניות בריאה, ואני עדיין לומד זאת. האנונימיות מספקת לי סביבה מוגנת להקשיב לאחרים וגם לשאול שאלות משלי. אני מסוגל לזהות את האנשים איתם אני מסוגל היום לחלוק את המתנה הנדירה מכולן – את האמון. אני מסוגל לפנות לעזרה.

הבטיחות שנוצרה על הבסיס הרוחני של אנונימיות הייתה חיונית להחלמה המוקדמת שלי, ואיפשרה לי לבקש עזרה ללא חשש של עונש או דחייה. היא איפשרה לי לגלות את היכולת לסמוך על אנשים אחרים – אחרים מתאימים – ולהיות גלוי וכן בהחלמה שלי.