עבודת הצעדים ארבע עד שבע מבהירה לנו את מידת האחריות שלנו לאלו שפגענו בהם. איש אינו מדבר באמת על הצעד השמיני, כי אנו בדרך כלל רצים ישר אל התשיעי. אך ממש לאחרונה נפטרה מי שהייתה חונכת שלי במשך שתים־עשרה השנים האחרונות והצעד הזה מציף אצלי מבול של זיכרונות.

בדיוק השלמתי אז צעד חמישי בהחלט ארוך שלי והשלמתי גם את הצעדים שש ושבע. כששאלתי אותה כיצד עליי לעבוד את הצעד שמונה, היא ביקשה ממני לשוב אל צעד ארבע שלי ולערוך שלוש רשימות. ברשימה האחת היו מעשי התיקון שחשתי שאני מסוגל לעשות – אחד מהם היה להחזיר לאימא שלי סכום של 20,000 ש"ח שהייתי חייב לה. הרשימה השניה כללה מעשי תיקון שלא היית בטוח שאני מסוגל לבצע – כולל עובד שפיטרתי. והרשימה האחרונה הייתה רשימת "אין מצב". כאן הייתה החונכת שלי, הרכה והעדינה, והזכירה לי שלכולנו יש את הצדדים העקשניים שלנו.

אחד ממעשי התיקון שלי היה כלפי עצמי. חשבתי שזהו מעשה תיקון מגוחך. זה נרשם ברשימת "אין מצב" בגלל שממש דחיתי את עצמי. צעד שמיני ביקש ממני נכונות. וככל שחלפו השנים, נעשיתי מוכן יותר לעשות מעשי תיקון כלפי כל האנשים שפגעתי בהם, כולל את עצמי.