בחור אחד בקבוצת הבית שלי אוהב לומר: "החולשות הגדולות ביותר שלנו הן הפתח הגדול ביותר של אלוהים בדרך לחיינו". למה? כי מול החולשות הגדולות ביותר שלנו אנו הכי זקוקים לאלוהים ושם אנו גם מוצאים אותו.

בעבר נהגתי לברוח מהחולשות שלי לכוחות, על־מנת למצוא שם ביטחון ונוחות. אבל אם ההתמכרות שלי לימדה אותי משהו, זה שהחוזקות שלי אינן חזקות מספיק כדי לשמור עליי נקי. הייתי זקוק נואשות לכוח גדול ממני על־מנת להישאר נקי. איכשהו עמוק בתוכי ידעתי זאת. חיפשתי אחרי הכוח הזה והתפללתי אליו. לרוע המזל, ציפיתי שהכוח הזה יעשה הוקוס פוקוס ויירפא לי את ההתמכרות בלי שאנקוף אצבע.

וכשהייתי מוכן, סוף כל סוף, להשתחרר מהחשיבה המאגית ולעשות את החלק שלי, השאלה נותרה בעינה: כיצד אני פותח את עצמי לכוח הזה. הצעד הרביעי הוא התשובה. דרך חשבון הנפש שלי, צללתי את תוככי פגמי האופי שלי ומצאתי שהכוח העליון שלי נמצא שם עבורי, ולא עבור ההתמכרות שלי. דרך כל הדלתות של פגמי האופי שלי, הכוח העליון הוציא ממני את החוזקות הגדולות ביותר. זה היה מעבר למה שחלמתי אי פעם. טעיתי לאורך כל הדרך: הנוחות והביטחון הגיעו דווקא כשחיפשתי אחרי החולשות והפגמים.