בגלל ההתמכרות שלי, ביליתי את רוב חיי שקוע בשקרים, הכחשות וחיים סודיים. כנות הייתה בגדר מותרות שהשתמשתי בה כשזה שירת אותי. המניע הראשי שלי היה להמשיך להשתמש ולשמור את החלק הזה של חיי בסוד כמוס. וכשצורת החיים הזו קרסה על ראשי, חשתי מבוהל, בודד, ובלי כל מושג כיצד להציל את חיי. אס.איי.איי ושנים־עשר הצעדים היו קרש ההצלה שלי. כל מה שנדרש ממני היה הרצון להפסיק להשתמש. וכנות.

המחויבות שלי לשנים־עשר הצעדים הייתה כנה לחלוטין, אך הרצון והכנות לא היו שלמים. לאחר תקופת חיים ארוכה בצלה של ההתמכרות הפעילה אני תהיתי, ואפילו חשבתי, כיצד חיי עלולים להיראות בלעדיה. הודיתי באחריות שלי על הפעולות שלי, אך מצאתי דרכים להסביר או לתרץ אותם. לסדר של שנים־עשר הצעדים יש היגיון. החלמה היא תהליך וחיי משתפרים ככל שאני מתקדם בו. כך זה גם עם כנות, בייחוד מול עצמי. לוקח זמן לוותר על התירוצים הישנים והרחמים העצמיים. בכל יום הייתי כן ככל שיכולתי, גם אם זה היה ממש מעט. ובכל יום הכנות, בייחוד מול עצמי, גדלה.