פוטרתי מהעבודה שחששתי ללכת אליה אך מעולם לא הצלחתי לגרום לעצמי לעזוב אותה. הפיטורים היו הפחד הגרוע ביותר שלי, אבל מהר מאוד הבנתי שזו גם מתנה נהדרת.

אך עם זאת, כל בוקר נפקחו עיני לחומה של חרדה ואל השאלות, "מה אני אמורה לעשות? למה אני כאן?".

בזמן ההחלמה תירגלתי תפילה והתבוננות, אם כי במהלך תקופה זו שרירי אמונתי נמתחו תחת כובד עתיד לא בטוח. תפילה והתבוננות הפכו חיוניות רק כדי להתמודד עם היום שלי.

דרך הצעדים למדתי על מה שאני אוהבת, על מה שאני לא אוהבת ועל מאוויי. למדתי איך אני חוסמת את עצמי ואיך אני יכולה להיות פרודוקטיבית ומועילה. אני מתחילה לראות את האישה שהכוח העליון שלי יצר אותי להיות. יש חוסר יושר רב בהכחשת האמת הזאת ובחיים בפחד. במשך שנים רבות התגובה שלי לפחד הייתה שיתוק או בריחה. מפוכחות והחלמה הן על לחיות בתוך העולם, כחלק ממשהו שלם וגדול יותר. בשקט, הפחד והחשש שלי נשרפים. מרחב מחשבות צלולות מביא תקווה, עידוד, ולמרבה ההפתעה, אנרגיה שמניעה אותי לפעולה. לקחתי באופן ספונטני סיכונים בריאים, כמו לספר למישהו את מה שאני חושבת שאני עושה טוב, לאחר שנשאלתי. חיפשתי עזרה בזמנים מתאימים והרגשתי ריפוי בכל פעולה. אני לא יכולה להחליף את המבט החטוף אל החופש שאני חשה עכשיו, בביטחון שבקיום חסר תשוקה. זו תהיה בגידה בכוח העליון שלי.