ערב אחד הבנתי שאני מחויב לכפר על משהו שעשיתי באותו יום. הייתי נבוך ורציתי ליצור קשר עם האדם, לקחת אחריות ולנקות את ההריסות. אבל השעה הייתה מאוחרת, והאדם הזה כבר ישן. עם זאת, חשתי אשמה ורציתי שזה ירד לי מהחזה.

אני לא בטוח מאיפה זה בא (קריצה), אבל משהו אמר לי כי צעד עשר הוא יישום יומי של צעדים ארבע עד תשע. צעד תשע קובע, "פרט למקרים שמעשה זה יפגע בהם או אחרים." שיחת טלפון בשעה כזו עשויה בהחלט לגרום לזה.

אבל צעד שמונה החזיק את המפתח: "היינו נכונים לכפר על כל מעשינו בפניהם". האם אני נכון לכפר על מעשי? כן. בסדר, זה הספיק בינתיים. אני התחייבתי לכוח העליון שלי שאכפר על מעשי ביום הבא. יכולתי לשחרר את האשמה, והלכתי לישון טוב בלילה. למחרת, עשיתי את התיקון.

אירוע זה טומן בחובו את הניסיון שלי עם כפרה על מעשים. מתנה גדולה של כפרה על מעשים היא הורדת הנטל ושחרור המצפון שלי, אבל זה רק תוצר הלוואי. המטרה האמיתית היא לעשות נכון את מה שעשיתי שגוי, לחיות עם כבוד ועם אחריות, ולעשות את הדבר הנכון מהסיבה הנכונה.

זו מתנה שאולי לעולם לא אוכל לתאר.