אני זוכר בבירור את החונך שלי אומר לי להוציא את כרטיס הביקור שלי ולרשום בצדו השני: "אם אני לא הבעיה, אז גם אין פתרון". הוא גם ביקש ממני להחזיק את הכרטיס אצלי ביד עד הפגישה הבאה שלנו. הסכמתי בהיסוס ועד הפגישה הבאה התלוננתי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע על המשטר האכזרי של החונך שלי.

כשאני מספר זאת היום, אני מחייך וצוחק לעצמי. אני גם זוכר איך התלוננתי שאני לא יכול להחזיק את הילדים שלי עם הכרטיס הזה ביד. אני גם זוכר איך בכל זאת קיבלתי את זה אחרי שחבר בהחלמה אמר לי שהוא אהב את הרעיון ושזה כמו תפילה מבחינתו.

כמובן שהמרשם של החונך שלי לא היה צריך לעורר אשמה הרסנית ואובססיבית או הרהורים בלתי פוסקים. במקום זאת, זה העניק לי תפיסה מצילת חיים, בעוד שהתפיסות המעוותות שלי שמרו אותי במצב של התקרבנות מתמדת. אולי המכור הזה – אני – פשוט התחיל לאהוב את הקורבנות שלו. אולי החונך שלי פשוט ניסה להסביר לי שאם כלום לא משתנה – אז כלום לא משתנה. אני הוא האחראי לשינוי ורק אני מסוגל לעשות את הבחירות האלו. נשיאת הכרטיס הזה הייתה מעשה של פתיחות ונכונות – תרגול של ענווה בחיפוש אחרי כנות אמתית, החיונית כל־כך להחלמה. לכל דבר גדול יש התחלה קטנה, וכל התכנית הגדולה של החונך שלי לשינוי בחיי התחיל במשפט קטן על צדו השני של כרטיס הביקור.