לאחר מספר שנים בתכנית אחרת, חיי הפכו להיות בלתי מנוהלים אף יותר. האשמתי את כולם, כולל אלוהים והיית בהכחשה לגבי ההתמכרות שלי למין. וכשהדברים לא הלכו בדרך שלי, הפכתי להיות מדוכא, חרדתי ופעמים רבות אף זועם.

פעם אחת הייתי בבית חולים בקשר לטיפולי כמותראפיה של אבא שלי. דאגתי לו ובנוסף הייתי עדיין עצבני בגלל הוויכוח עם הפרטנר לשימוש. הרגשתי לגמרי לבד. כתבתי מסרון לחבר: "כל הסיפור הזה של "שחרר ותן לאלוהים" זה זבל מסריח. התכוונתי אפילו להתקשר לפרטנר לשימושים ולריב אתו, אך לא הייתה קליטה. הייתי פשוט ממוקד באובססיה על הטלפון שלי ונדדתי בכל בית החולים על־מנת למצוא קליטה. פתאום הבטתי סביבי וראיתי שהגעתי לבית התפילה שבבית החולים. נשימתי נקטעה לרגע. האירוניה של הסיטואציה פשוט הכתה בי למספר רגעים. גלולת הזעם בבטן שלי התחילה להתמוסס.

ישבתי בבית התפילה וקלטתי שכשאני מחפש אחרי אלוהים, גם אם בספק או זעם, אני פותח מקום עבורו. אלוהים מסוגל להחזיק את הזעם, הפחד והבלבול שלי. תוך זמן קצר, אלוהים החזיר אותי לתכנית. מצאתי חונך והתחלתי לעשות אתו צעדים, ושינויים נפלאים החלו להתרחש בחיי. יש לי דרך ארוכה עדיין, אך אמשיך לבוא, כיון שנכחתי לדעת שהפתרון להתמכרות שלי הוא פתרון רוחני.