בין המכורים, מצאתי את הפחד המשותף שכולנו נגמור בסוף חסרי בית ומיואשים. כשהייתי כבר כמה חודשים בתכנית, יום אחד נהגתי הביתה, כולי שטוף בפחדים. התקשרתי לחברה עם עשורים של ניסיון בשנים־עשר הצעדים, והתייפחתי לה ש"אני מפחד שאני הולך להיות חסר בית ולגור מתחת לגשר יום אחד". היא ענתה לי: "למה אתה בטוח שיהיה לך גשר"?

התשובה שלה ניערה אותי מרחמים עצמיים. במציאות, באותו רגע נהגתי מהעבודה הביתה. לא הייתה לי כל סיבה להאמין שאהיה חסר בית. הבנתי שכאני מתקשר לחבר מהתכנית ומתייפח לו על גורלי המר ועל הפחדים שלי, אני לא מצפה ממנו לפתרון. אני מצפה ממנו להשתתף ב־"חג הקורבן" שלי – ומתרחק מהכרת התודה. התשובה הטובה ביותר שיכולה להיות היא התשובה שאותה חברה נתנה לי.

מצד שני, אם אני מודה לחבר לדרך שאני מתמודד עם רחמים עצמיים ומבקש עזרה, אני הולך לקבל עזרה. אני יכול להיפתח לכוח העליון שלי שיעזור לי לראות את המצב בצורה מציאותית. אני יכול תמיד להתחיל בכך שאראה את נסיבות חיי הנוכחיים ולהרכיב רשימת אסירויות תודה.