אני נמצאת בחדר בדיקה בחדר המיון המקומי. קדחתי חור דרך האגודל שלי. תוך עשרים דקות מהגעתי התקבלתי, תושאלתי, צולמתי ברנטגן והובלתי אל חדר הבדיקה. זה היה לפני שעתיים. החדר הזה קר. זו שעת ערב מאוחרת והאגודל שלי כואב מאוד. אבל יותר מהכל, אני אסירת תודה.

כעבור שעה הצצתי החוצה כדי לראות אם הם שכחו אותי. הם היו אדיבים ומתנצלים, והבטיחו לי שיגיעו בהקדם האפשרי. ואז הסתכלתי סביבי. בכל חדר היה מישהו, וכולם נראו גרוע ממני. ביקור מהיר של הרופא. הוא התנצל וסיפר לי על מקרי שבץ והתקפי לב אצל מטופלים אחרים.

סיבוב שני בחדר לבדי. עדיין קר לי ואני רעבה, האגודל שלי כואב, אבל עוד מעט אזכה לחזור לביתי האהוב, לאכול ארוחת ערב נחמדה ולישון במיטה שלי. אני האישה עם הכי הרבה מזל בחדר המיון הזה. ניצלתי את הזמן כדי להתקשר לחברי תוכנית ולמשפחה, ואפילו כתבתי קצת כתיבה יצירתית. חדשות טובות מן הרנטגן: אין רסיסי עצם או מתכת, כך שהם לא יצטרכו לחפור שום דבר החוצה. זריקת טטנוס, מרשם, כמה הוראות פשוטות ואני משוחררת הביתה.

לא היום הכי טוב שלי, אבל הודות לתוכנית מכורים למין אנונימיים, הייתי מסוגלת להיות אדיבה, ומצאתי סיבות רבות להיות אסירת תודה.