תודה ששיתפת. אני באמת שמעתי אותך כשאמרת: "ישבתי על הרצפה עם ספר טלפונים פתוח בדף של "אנשי טיפול" ולא הייתי מסוגל להרים טלפון. הסתכלתי בדפי זהב, אך לא הייתי מסוגל להרים טלפון. למה זהב? אולי כי הצבע הצהוב שיקף את הפחד שלי ממה שעלול לקרות אם אני אספר את האמת למישהו, בטח לעצמי.

הגעתי אפילו למפגשים. ראיתי את האנשים מולי וידעתי שהם מחוברים ביניהם באיזו רמה עמוקה. ראיתי היכן אני שייך, אך לא יכולתי להצטרף. לא הייתי מסוגל לבקש עזרה. זה היה קשה מדי – גאוותנות בלתי אפשרית. השתמשתי בכל הכלים – פחד, זעם, חרדה ואשמה על־מנת להישאר כלוא, הרחק מהעצמי האמתי.

זה היה קל יותר לרדוף אחרי הריגוש שהבטיח הקלה, גם אם לרגע אחד קטן בלבד. שוב מסרתי את החופש שלי עבור רגע חסר משמעות, וכל המעמסה חזרה אלי פשוט מהר מדי. חזרתי להתבודדות בצל האשמה והיא הייתה כבדה יותר אפילו מהטלפון שלא יכולתי להרים.

תודה לאל על הרגעים חסרי התקווה והתוחלת, כשלא יכולתי כבר לשאת את הכאב, אך בכל זאת איכשהו ידעתי שאני ראוי לחיים – הרגע שבו ביקשתי עזרה.