השקעתי הרבה זמן ומאמצים על־מנת להפסיק את ההתנהגויות הכפייתיות ואת המחשבות האובססיביות. הייתי משוכנע שרק אם אתאמץ מספיק, רק אם ארצה מספיק, אני אהיה מסוגל להפסיק. אפילו חשבתי שאם אהפוך לדתי אדוק, אהיה מסוגל להפסיק. אכן שקעתי בזה – בעשור של לימודי דת.

עדיין הייתי לבד. הייתי בודד במחשבות שלי ובדתיות שלי. בדרך שלי, אני הגדרתי את הדרך הדתית שלי ואפילו את אלוהים בכבודו ובעצמו. הבנתי שאני עדיין לא מסוגל להפסיק בכוחות עצמי, והוספתי לדתיות שלי גם את הרכיב של מיסטיקה ומדיטציות, מתוך שכנוע שכל מה שאני זקוק לו זו חוויה רוחנית.

נכון, הייתי זקוק להתעוררות רוחנית. הבעיה הייתה שניסיתי לעשות זאת לבד ולהגדיר את ההתעוררות עבור עצמי. במהלך לימודי הדת שלי, נתקלתי פעם באמירה "אין חבוש מתיר את עצמו מבית־האסורים". אינני יכול לשחרר את עצמי מכלא ההתמכרות שלי בכוחות עצמי. כשהגעתי לתחתית וחיפשתי את התכנית של מכורים למין אנונימיים, מצאתי את ההחלמה באחדות של החברותא, המחוייבת לטובתו הרוחנית של כל מכור באשר הוא שם. עזרה לאחרים היא התשתית של ההחלמה שלי – ולא הדרישה שההחלמה, או אנשים אחרים, יתאימו את עצמם לרצונות שלי, לדעות או העדפות שלי. ההחלמה האישית שלי כרוכה בקשר בל יינתק להחלמתם של אחרים, ואני קולט את זה בחברותא המחוברת.