בצעד התשיעי לאשתי, לקחתי אחריות ופירטתי את כל הנזק שגרמתי לה ועל כל הפעמים שסיכנתי אותה. מול הבן והבת שלי, שאז היו באמצע שנות העשרים לחייהם, הייתי פחות מפורט. אשתי ואני חששנו כי שקיפות מלאה תגרום להם נזק.

בשנה האחרונה, למדתי שבתי גילתה כבר לפני שנים שהלכתי לזונות. היא שמרה את זה בסוד שנים. כך גיליתי עוד נזק שגרמתי ושלא יכולתי לדמיין – ההלם שהיא בטח הרגישה, חוסר הוודאות וגם הכאב של שמירת הסוד הזה במשך שנים כה רבות. הייתי חייב לה עוד מעשי תיקון. עשיתי את מעשי התיקון, מתוך תקווה אמיתית שהיא תראה ותבין שהיא לא אשמה בשום דבר וכל האשמה מוטלת עליי באופן בלעדי. עדיין איני מודע למלוא ההיקף של הנזק שגרמתי, כי היא פשוט פרצה בבכי, שבורה לגמרי, במהלך מעשי התיקון שלי.

אז קלטתי שאני חייב גם מעשה תיקון לבני. או שהוא ידע מהעניין ואז הייתי חייב לו תיקון, או שהוא לא ידע וכעת כל המשפחה הייתה עסוקה בלשמור את הסוד ממנו, מה שערער את האמון בתוך המשפחה.

הבן שלי השיב למעשה התיקון שלי מיד. הוא כעס. אני נאבקתי בו. למה הוא לא מאושר מהכנות שלי? למה אשתי לא סיפרה לו איזה יחסים נפלאים יש לנו כעת?

זה עוזר לי כשאני נזכר שמעשי תיקון מוצלחים נמדדים בכנות, יסודיות ואמת, ולא בתגובתם של אחרים.