הצעד הרביעי היה הצעד הראשון שפחדתי ממנו. למרות התמיכה של החונך, של קבוצת הצעדים ושל החברותא, לא הרגשתי בשל לצלול לעומק הדברים ולבחון את הטעויות שלי. דחיתי את הצעד הרביעי בגלל שני פחדים עיקריים, עד שיום אחד שני מסרים ששמעתי חלחלו אלי מספיק עמוק. ראשית, האמנתי שעליי לייצר את חשבון הנפש המושלם. הבנתי ש־אין מצב, אין דרך, זה לא יקרה. כמו כל דבר בתכנית, אני עושה כמיטב יכולתי, ברגע הנתון. יהיו לי שפע של הזדמנויות לעשות עוד וללמוד יותר בפעם הבאה.

שנית, פחדתי שההתמקדות בכל השלילי פשוט תציף אתי באשמה ותגרור אותי בחזרה אל החשיבה ההתמכרותית שלי. למזלי, ספר עבודת הצעדים של הקבוצה שלנו בחר בצורה מאד ממוקדת באיזון עדין בין החלקים השליליים והחיוביים ואיפשר לי לראות את עצמי בצורה ברורה יותר.

בסופו של דבר, הסיפור הוא לא לשפוט את עצמי לכף חובה. המטרה היא לעורר מודעות – לראות מי אני באמת, בטוב וברע. רק כשהגעתי להבנה הזו – יכולתי להתחיל להשתנות באמת.

עשיית חשבון נפש לגבי מי שאני באמת מצריכה ממני פרספקטיבה, לא רק על החלקים שהשתלטו על חיי והאיצו את ההתמכרות, האשמה, והבדידות, אלא על החבילה כולה. כמו שהשיר אומר, להכיר את עצמי זה לאהוב את עצמי.